סוג של דף נחיתה

מצגות שהעליתי לרשת תמצאו כאן

מאמרים שכתבתי תמצאו       כאן

רוג'ומים שערכתי תמצאו        כאן

תוצרי קורס בפיתוח חדשנות בבית הספר תמצאו כאן

מודעות פרסומת

ללמוד לשנוא את הלמידה

אנחנו לומדים כל חיינו, באופן מודע ובאופן מודע  פחות. אנחנו נמצאים במצב של למידה בכל רגע. המחשבה הזו, היא מחשבה שמעוררת בי לפחות, חדווה. כי יש הנאה גדולה בהבנה שבכל רגע בחיים אנחנו מתעדכנים ומתפתחים. זוהי תפיסת עולמי.

חשבתי לבדוק, מה ילדים חושבים על למידה ואיך היו רוצים ללמוד. דווקא ילדים, כי הם צעירים מספיק, והמון שנים של למידה לפניהם.

ישבתי עם קבוצת ילדים בני שבע. לא אמרתי את המילה למידה. רציתי שיגיעו אליה בעצמם. שאלתי אותם איך הם מגיעים למידע, מנין הידע שלהם אודות נושאים שהם אוהבים להבין בהם, או לעשות אותם. הילדים סיפרו שהם שואלים את ההורים, את האחים, שהם מחפשים באינטרנט או מתעניינים אצל חברים, אפילו שואלים את סבא וסבתא. אף אחד לא הזכיר את בית הספר. ילדה אחת אמרה שלפעמים היא חולמת על דברים ואז היא פשוט יודעת. ילדים אחדים סיפרו שהם לומדים מהטלוויזיה.

שאלתי אותם:

"איך קוראים לתהליך שבו רוכשים ידע חדש?"

שקט

"מה הדבר הזה שאנחנו עושים כדי לדעת?"

אף מילה

"אולי קוראים לזה…למידה?"

בבת אחת, מבול של אמירות מלאות בוז וסלידה: "מה פתאום?" "למידה זה בבית ספר! אנחנו שונאים ללמוד"

היה לי פשוט…עצוב

ילדים לומדים בבית ספר, לשנוא את הלמידה 😦

ניתוח תפישת כשלון התקשוב על פי תאוריית שחקני הרשת

הבניית תפישת כשלון התקשוב בחינוך באמצעות תיאוריית שחקני הרשת (ANT) הרצאה של צביה אלגלי (אוניברסיטת בר אילן), יורם קלמן (האוניברסיטה הפתוחה), במסגרת כנס צייס 2010, מושב הבטים ניהוליים של למידה מתוקשבת

מה נשתנה בתכנית התקשוב הנוכחית בהשוואה לקודמותיה?

מה נשתנה בתכנית התקשוב הנוכחית בהשוואה לקודמותיה?

הרצאה בכנס "טכנולוגיה, פדגוגיה ומדיניות" באוניברסיטה הפתוחה, דצמבר 2013

הצעירים של היום והמורים?…בעקבות סדנה למורים במגמת תקשורת

הפוסט הזה נכתב בעקבות מפגש עם קבוצת מורים, שהתנדבו לקחת על עצמם משימה, ללמד במגמת תקשורת חדשה ויחודית. הרבה מהתכנים עדיין עמומים, אבל המורים הללו, איתם ביליתי 4 שעות של חשיבה משותפת, על חינוך ולמידה בעידן של דיגיפרניה (מושג של דאגלס ראשקוף המבטא סכיזופרניה דיגיטלית- המצב שהוא טוען שבו נמצאים כל משתמשי הטכנולוגיות של היום)

מורים, בניגוד למה שנהוג אולי לחשוב במקומות מסויימים,  הם קהל מיוחד במינו, קהל שנכון לאתגרים ועומד באומץ בחוסר ודאות. המורים שפגשתי, מתאימים לתיאור הזה אופן מיוחד . הם התנדבו ללמוד לפתח וללמד לתכנית לימודים חדשה שטרם נכתבה במלואה.  התכנית עוסקת בתקשורת עדכנית.

אני מאמינה שהמורה אינו כלי להעברת ידע. קל להתבלבל כשמבקשים מהמורה להיות "מנחה". המורה הוא מבוגר משמעותי העומד מול התלמיד, לידו ולצידו ברגעים המשמעותיים בגילאי 6-18. הדימוי העומד לנגד עיני במערכת החינוך בישראל של היום, מערכת חינוך ריכוזית, שאיננה נותנת מקום למורה אלא כמעביר את "החומר", הוא של כד, בעל שני פתחים צדדיים: מהצד האחד נכנס המידע שמעביר משרד החינוך- דרך ספרי הלימוד, ומהצד השני יוצא המידע הזה לכיוון התלמידים. הכד עצמו- ריק. הוא משמש לאחסון המידע בלבד, ללא עיבוד וללא השפעה על מה שיוצא ממנו- כך נראית מערכת חינוך ריכוזית.

לתפישתי:

א. זה לא באמת קורה, כיוון שהמיכל הוא אדם. אדם בעל ערכים, תפישת עולם, ידע קודם והנחות משלו

ב. טוב שזה לא קורה!!

למה טוב? כיוון שבתי הספר הם לא פסי יצור, על אף שרובם עדיין פועלים תחת מסגרות וכללים של מפעל תעשייתי-אחרת קשה להבין למה צריך כל 45 דקות צלצול, ישיבה בטורים, בחינות תכופות וציונים- כל אלה לקוחים מהעולם בתי החרושת.

אם בתי הספר הם לא פסי יצור, אין כל הגיון בהצבת המורה ככלי להעברת ידע. המורה איננו מנהל עבודה. המורה צריך להשפיע: תפקידו לגרום לילדים לרצות ללמוד את "החומר". נכון להיום, מורים רבים מלמדים- את "החומר" שמפקיד בידם משרד החינוך, והתלמידים- לא לומדים את "החומר". הם רק משעתקים אותו לקראת מבחן.

תפקידו של מורה, לאפשר לילדים להמשיך לרצות ללמוד גם בבית הספר. ילדים מטבעם הם למדנים גדולים- הם מפתחים התנגדות ללמידה בבית ספר שבו מורים מעבירים ידע, כיוון שלידע הזה אין נשמה. המורה לא נהנה "להעביר" ידע- הוא נהנה להיות משמעותי. "אם יש מורה שהוא מספיק משמעותי, אפילו אם הוא לא ממש מורה טוב, הוא מעודד למידה" . כאשר מורה פועל תחת בקרה בלתי פוסקת, הוא יודע שהמערכת לא מאמינה ביכולת שלו.

ההרצאה והסדנה שהעברתי הן לא מהנושאים הפשוטים. הם מצריכות נכונות לשמוע תוכן פילוסופי, אקדמי שלא בכל רגע ברור הקשר שלו לעבודה המעשית בכיתה. אבל היתה אוירה קסומה של נכונות לשמוע ולבנות משהו חדש ואחר.

הצעירים של היום.

4X4

http://www.unesco.org/delors/fourpil.htm    יסודות החינוך על פי אונסקו

הספר "הלם העתיד"- גירסה להאזנה Present Shock

31 במאי

"מה את עושה בשנה הבאה?" זוהי השאלה הרווחת בקרב אנשי חינוך – בדרך כלל נשות חינוך, בחודש מאי . חודש מאי הוא חודש חשוב אצל אנשי חינוך. הוא סוג של יום כיפור. זהו החודש שבו שואל כל איש חינוך את עצמו מה עשה בשנה החולפת, ומה ייגזר עליו לקראת השנה הבאה. גם מי שיש לו קביעות, משתנים סדרי עולמו: הוא עולה או יורד כיתה, מתמקצע בתחום נוסף, יקבל או לא יקבל על עצמו ריכוז מקצוע- כל ברנז'ה והז'רגון שלה. בהתאם לכך, מי שעובד מול ועם מערכת החינוך, מתארגן בחודש מאי לשנה הבאה.

לכל חודש במערכת החינוך יש הניחוח שלו. ספטמבר הוא חודש שרק מתחילים ללמוד בו, אבל לא ממשיכים כי תיכף באים חגים. אוקטובר הוא החודש שבו מתחילות ההשתלמויות, והוא מסמן את העובדה שעבר חודש מתחילת השנה ולא באמת עשינו משהו. אבל הנה מתחילים. נובמבר, הוא חודש מעיק כי אין בו פתאום אפילו יום אחד של חופשה, אבל הוא הזמן להתארגן לחופשה בדצמבר, שבו מגיע חנוכה ושמונה ימי חופשה נפלאה. ינואר זה אמצע שנה. תעודות, אסיפות הורים. כולם נורא רציניים. אבל העיניים נשואות לאפריל, שם יבוא פסח ואיתו למעשה סוף השנה, רק שבדרך נמצא פברואר עם ט"ו בשבט, המסמן את תחילת האביב, שכולם שמחים לקראתו. האביב מסמן את מרץ ואת פורים, ואת החג הגדול מכולם שמגיע יחד עם אפריל שבועיים וחצי אחריו. ואז חוזרים מפסח לחודש מאי, אחרי שאווררנו את הארונות והכנו את החולצות הלבנות ליום השואה-זכרון-עצמאות-שבועות. בין לבין, חוגגים "ימי שיא"  וירידי חינוך-מדעים-אוריינות…ביכורי עשייה ולא רק ביכורים מן האדמה.

היום היה היום האחרון בחודש הזה. 31 במאי, יום חג.
הפוסט הזה מוקדש לטל. באהבה.